רש"י על יבמות צ״ב א:ד׳

4 תדע דהוראה היא - ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו:

5 מאי טעמא לאו משום דהוראה היא - וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו. והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא:

6 חזו טעמא - טעם מובהק:

7 וכי הדר אמרי להיתירא - בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו: